כשהייתי בן שנתיים או שלוש, אמא שלי לקחה אותי לחוג בלט- ראיון עם אילן גולדמן, מאמן קבוצת "טריאתלטים"

3 דברים שלא ידעתם על אילן גולדמן: הוא התחיל את הקריירה הספורטיבית שלו בחוג בלט, הוא חובב ספרות יפה והוא עדיין מתרגש לפני כל תחרות. מייסד קבוצת טריאתלטים עונה על השאלון של CTC

ספר לנו קצת על עצמך: בן כמה אתה ומאיפה? אני בן 34 מחיפה במקור, היום חוף הכרמל. נשוי לחלי ואב לרעם.

באחד הראיונות איתך סיפרת שאתה עוסק בספורט מגיל 4 , מה הזיכרון הספורטיבי המוקדם ביותר שלך? כשהייתי בן שנתיים או שלוש, אמא שלי לקחה אותי לחוג בלט או התעמלות אומנותית ויש לי תמונה של עצמי בראש עומד עם 30 ומשהו בנות באולם ספורט.

מדהים שאתה זוכר מזה משהו. אני זוכר, לצערי. בגיל 4 כבר רשמו אותי לחוגי שחיה, ואז התחלתי לשחק כדורסל בצורה יחסית תחרותית, השתתפתי בליגות של ילדים. במקביל השתתפתי במירוצי שדה בבית ספר.

3

ומה היה הענף הראשון בו עסקת באופן רציני? את הכדורסל לקחתי ממש ברצינות. לרכיבת אופניים עברתי אחרי שלא שיתפו אותי במשחק. התעצבנתי מאוד. אני חשבתי שהייתי טוב, כנראה שהמאמן חשב אחרת. החלטתי שאני בענף הלא נכון, ואז, בסוף כיתה ו' תחילת כיתה ז', הגעתי לאימון אופניים. לאחר מכן רכבתי כמעט עד גיל 18 במסגרת מאוד תחרותית. היום אני רוכב עם החבר'ה שאני מאמן, אבל אני בעיקר רץ תחרותי.

מה המקום האהוב עליך לאימונים בריצה? פעם המקום האהוב עלי היה יערות הכרמל, אבל אני גר בחוף הכרמל היום, ולכן אני רץ בשמורת הבונים. שם אני רץ כל הזמן או בשמורת טבע או בים. אני רץ על החופים, על התלים העתיקים, זה ממש מדליק.

על איזה אלמנט בשגרת האימונים שלך אתה לא מוותר בשום אופן? על האימונים עצמם, פשוט על האימונים עצמם, גם היום כשאני כבר לא ספורטאי תחרותי. גם אם זה יהיה ב-12 או 1 בלילה – לא אפספס אימון. זו שיגרה. גם אם התחלתי בחוגים מטופשים, אני מתאמן באופן סדיר מאז גיל 4 ואני לא חושב שהגוף שלי יודע מה זה בלי.

IMG_3242

מה אתה עושה כדי להיכנס למצב המנטלי המתאים לפני תחרויות גדולות? אם יש תחרות שמעניינת אותי, שאני רוצה להצליח בה, אני מדמיין אותה חודשים לפני תוך כדי האימונים שלי. אני נותן למחשבות לפרוח, מדמיין את התחרות עצמה, מה שאני רוצה שיקרה בה, וכך, לאט לאט, אני מתכנן את המשך הדרך, את תוכנית האימונים – עוד חודש, עוד חודשיים, שבוע לפני התחרות, ביום התחרות. כשהייתי ספורטאי צעיר פחדתי מהסבל, היום זה משהו שאני זורם איתו. ההשלמה עם הסבל הגיעה עם השנים, אבל התחרויות עצמן לא נהיות קלות יותר. לפני כל תחרות, לא משנה כמה היא קטנה, אני מתרגש כמו לפני שזינקתי לאליפות עולם. זו התרגשות שלא נותנת לישון. היום היא נובעת מתוך סולידריות עם הספורטאים שאני מאמן. חשוב לי להוכיח להם שהמאמנים שלהם מסוגלים להתאמן טוב, להתחרות טוב ולהוות להם דוגמא לעתיד.

מתי החלטת שאתה רוצה להפוך למאמן? כבר כשהייתי ילד. המאמן שלי ברכיבת כביש, אנטולי ליליאן, שהיה מאוד כריזמטי ופשוט שינה לנו את החיים. איפשהו תמיד רציתי להיות כמוהו, ועד השנים האחרונות לא הרגשתי בשל. אנטולי העניק לנו המון ידע מאוד ייחודי מבחינה מנטלית, ידע שתמיד חשתי שאני רוצה להעביר הלאה. בשנים האחרונות עבדתי כעיתונאי, ובמקביל התחלתי לאמן יחד עם אשתי. באיזה שהוא שלב, האהבה לאימון גברה על האהבה לעיתונאות, ולשם הלכתי.

איך בעצם נולד מועדון טריאתלטים? לאשתי הייתה קבוצת בוגרים בתל אביב, אך שנינו חשנו, כשני חבר'ה שהתאמנו מגילאים צעירים בצורה מאוד הישגית, שיש לנו המון מה לתרום לבני נוער ולילדים, הרבה יותר מאשר לבוגרים. בעבודה עם צעירים יש תחושת אופק. אתה מתחיל משהו ולא יודע איך זה יגמר, כי צעירים יכולים להגיע הכי רחוק שאפשר – ושם הסיפוק. בעקבות ההכרה הזו החלטנו לפתוח קבוצת ילדים ונוער בחיפה, ואת הקבוצה התל אביבית, של הבוגרים, סגרנו לטובת קבוצת נוער בתל אביב. טווחי הגילאים בקבוצות הם 8 עד 18, ובקרוב תהיה לנו שכבת בוגרים ראשונה, שם נאמן בוגרים הישגיים עם פוטנציאל. היום טריאתלטים, שהוקם ב-2012, הוא אחד המועדונים הכי גדולים ומשגשגים לילדים ולנוער בארץ. הקבוצות החיפאית והתל אביבית הן כמו משפחה, הן נפגשות אחת לשבועיים ויש אקשן כל הזמן.

1

אם היית צריך למנות שלושה שיאים מקצועיים מרכזיים מתחילת דרכך ועד היום, מה הם היו? שיא אישי אחד רשמתי כשהייתי נער. השתתפתי אז בתחרות בינלאומית בה התחרו מיטב הרוכבים בעולם. הגעתי להתמודדות ישראלי עם רגשי נחיתות, וסיימתי במקום שמיני באירוע מאוד מאוד חשוב. אז ראיתי שגם אני יכול להתברג בטופ העולמי – ואם אני הצלחתי, אז עם ההדרכה הנכונה, גם כל מי שמסביבי מסוגל. אותה תחרות הוכיחה לי שהכל אפשרי, וזה המסר שאני מעביר לילדים אצלנו היום – שאפשר להגשים את החלום. שיא שני נרשם בשנה שעברה והשנה, כשהספורטאים שלנו התחילו לנצח – ובעיקר כשנועה חייט, אחת הספורטאיות המובילות שלנו, זכתה בתואר אלופת ישראל. זה מספק מאוד, לא פחות מההישגים האישיים שלי. השיא הכי גדול זה התינוק שנולד לי לפני כמה חודשים. זה פשוט דבר אדיר.

מה השיא הבא אותו אתה רוצה לשבור? הייתי רוצה לרוץ מרתון איכותי בזמן מהיר יחסית, ולשבור את שיאי המהירות שלי בריצות של 5 ו-10 ק"מ. אלה החלומות הקטנים שלי.

ואיפה תחושת ההצלחה גדולה יותר – בהישגים אישיים שלך או בהצלחות של הספורטאים שלך? היום תחושת ההצלחה הרבה יותר גבוהה עם החניכים. השגרה הספורטיבית שלי הפכה להיות מאוד שולית. אני לא ישן לפני התחרויות שלהם, ומתרגש אפילו יותר מאשר לפני תחרויות שלי. הקבוצה נהייתה הרבה יותר חשובה מההישגים שלי. הבנתי שהזמן שלי עבר, ועכשיו הזמן שלהם.

IMG_5403

אם לא היית עוסק בספורט, מה היית עושה בחייך? שאלתי את עצמי הרבה פעמים את השאלה הזו. עבדתי בהרבה עבודות מוזרות. במשך שנתיים עבדתי בהובלות בארה"ב, הייתי עיתונאי. אולי, אם לא הייתי ספורטאי, הייתי ארכיאולוג. למדתי היסטוריה וזה תחום מאוד מעניין.

יש לך כשרונות חבויים מחוץ לתחום הספורטיבי? אני קורא ספרות יפה, זה מה שאני עושה בכל רגע פנוי שיש לי. אנשים לא יודעים את זה, כי כל הזמן מתייחסים לפן הספורטיבי, אבל אני קורא ספרות יפה.

מה התקוות שלך לעתיד הספורט ההישגי בישראל? שנוכל להשוות את התנאים לתנאים שיש מחוץ לישראל. המכשול הכי גדול שאני נתקל בו בעבודה עם בני נוער הוא הדחף להספיק כמה שיותר לפני הצבא. התקווה שלי היא שאפשר יהיה למצוא נוסחה קצת יותר מוצלחת, שתוריד לצעירים את הלחץ, תאפשר להם לעבור את השירות הצבאי בשלווה ולהמשיך לקריירה מקצועית בכל ענף, לא רק בטריאתלון. שיהיה לצעירים את השקט להתאמן ולהתעסק בספורט כמו החברים שלהם מעבר לים, בלי לחשוב על מה שמסביב.

ילדים תא קובר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניווט

קטגוריות