פציעה בברך הובילה את ד”ר עידית שוב אל עולם האופניים ומאז היא לא הסתכלה לאחור. רוכבת אופני ההרים המצטיינת ורופאת הספורט מספרת על ההישג האדיר בקייפ אפיק ומגלה למה זכתה לכינוי “הפיטבול”

1. ספרי לנו קצת על עצמך, בת כמה את ומאיפה? אני בת 34. במקור מרעננה והיום אני מתגוררת בבית אליעזר בחדרה.
2. מה היה המפגש הראשון שלך עם עולם האופניים? אני באה מהתעמלות קרקע, זה מה שעשיתי בתור ילדה. בגיל 23 קרעתי רצועה צולבת בברך ולא יכולתי להתעמל יותר, אבל ידעתי שאני חייבת ספורט בחיים שלי. באותה תקופה היה לי חבר שרכב והתחרה, וכשנמאס לי ללוות אותו לתחרויות התחלתי לרכוב בעצמי. בשנת 2007, אחרי שנה שבה הייתי “רוכבת סוף שבוע” התחברתי לגל צחור ול-CCC ומאז אני שם.

3. ואיך קיבלה הקבוצה את התוספת הנשית החדשה? יפה מאוד. אני חושבת שנעים לחבר’ה שיש קצת ניחוח נשי לאימונים. וברצינות, גל היה באותה תקופה גם מנהל נבחרת הנשים של ישראל ולכן החיבור היה מאוד קל. הקבוצה אכן גברית ברובה, לרוב האימונים אני יוצאת לבד או עם רוכבת אחת נוספת, אבל מאחר ואני תחרותית מבחינתי הדבר רק מגדיל את האתגר.
4. איך את מסבירה את מיעוט הנשים בתחום? אופני הרים הם לא ספורט אלגנטי. בתמונה הכי יפה שלי אני מלאה בבוץ. מלבד זאת, מדובר בתחום תובעני מאוד, שדורש השקעה של זמן ולכן הוא לא ידידותי לאמהות לילדים, למשל. מלבד זאת, יש את העניין של הטכניקה שמצריכה התמחות, ובנוסף נופלים ונפצעים לא מעט ברכיבת שטח. יתכן שהדברים הללו מרתיעים נשים. מצד שני, יש המון נשים שרוכבות “עממי” ותרבות הרכיבה הולכת ומתפתחת.
5. איך את משלבת את הספורט עם הקריירה התובענית שלך כרופאה? לפני שלוש שנים האופניים היו המרכז. כל מה שעשיתי נסוב סביב הרכיבה, העבודות בהן בחרתי היו כאלו שלא הפריעו לי להתאמן. ואז הגיע השלב שבו, מה לעשות, צריך להתפרנס ולחיות, ודווקא בשלב זה הגעתי להבנה הפנימית שאני רוכבת אופניים בנשמה. גם כשאהיה הרופאה הכי בכירה, גם כשאהיה אמא, לא משנה מה יקרה, אני רוכבת – ואז זה נהיה חלק מהחיים. אני קמה כל יום בסביבות 5:30 ומתאמנת. זה הדבר הראשון שאני עושה כל יום, וכך זה לא נדחה. כשאני קמה ולא מתאמנת משהו חסר לי. מלבד זאת, עדיין, באיזה שהוא מקום, העבודות בהן אני עוסקת קשורות בספורט.

6. אז בעצם המחויבות הפנימית המשמעותית נולדה כשפתאום לא רק האופניים תפסו את מרכז הבמה? לפני כן כל הזמן חששתי מתי זה יגמר, מתי ייקחו לי את זה. כשהתחלתי ללמוד רפואת ספורט, תחום שמאוד עניין אותי, הבנתי שאני יכולה לשלב, לעשות גם וגם. הבנתי שזה אני ושאף אחד לא הולך לקחת את זה ממני – ודווקא בשנים האלו רכבתי הכי מהר שרכבתי אי פעם. השחרור המנטלי הזה הביא תוצאות.
7. אם מדברים על תוצאות, ספרי על הקייפ אפיק האחרון. השתתפתי בעבר בקייפ אפיק – פעם אחת עם רייצ’י וולפיש, בחורה מהמועדון ופעם עם גל. עם השנים גל ואני התמחינו ברכיבה זוגית, שילבנו את זה באימונים, והפעם יצאנו לקייפ אפיק במטרה להשיג תוצאות. השאיפה שלנו הייתה פודיום ביום אחד. עשינו הכל כדי שלמתחרים שלנו לא יהיה שום יתרון, התכוננו היטב. היום השלישי לתחרות, יום מלא בבוץ, היה היום בו עלינו על הפודיום בפעם הראשונה. אז הבנו שאנחנו ממוקמים היטב, במהלך הסטייג’ כל כך התרגשתי מהאופניים שצעקתי לגל שאני רוצה להתקשר לאמיר פרזנטי… נלחמנו על הפודיום כל יום מחדש. כל יום היה כמו תחרות חד יומית, והתוצאות תרמו לאדרנלין. התחושה קשה לתיאור. בסופו של דבר היינו על הפודיום ארבע פעמים וסיימנו את התחרות במקום שני כללי מבין 79 זוגות מתחרים. זו הפעם הראשונה בה חזרתי באמת מסופקת מתחרות. אחרי הקייפ אפיק הבנתי שאני לא צריכה להוכיח לעצמי שום דבר יותר. זה היה וואו.
8. ומה הדבר הבא? בארץ יש את הליגה באופני הרים וכביש, שם תמיד כיף לנצח, במיוחד כשיש הרבה בחורות צעירות ומוכשרות שמתחרות שם. בינתיים אני נשארת בארץ, אלא אם נמצא עוד תחרות זוגית מעניינת להתחרות בה.

9. איך הדינמיקה הזוגית שלכם עובדת? השותפות התפתחה מזה שגל היה המאמן שלי. רכבנו המון יחד. הוא קורא לי “הפיטבול”, כי אני נצמדת לגלגל ולא עוזבת. הרכיבה המשותפת יצרה מצב בו שנינו רוכבים טוב יותר כשאנחנו רוכבים יחד. כשאני לבד אני אף פעם לא רוכבת מהר כל כך, גם אם אני מאוד רוצה וגם אם יש לי יום מאוד טוב. כל אחד מאיתנו מוציא מעצמו 120%. גל דוחף אותי קדימה. בקייפ אפיק החזקתי לו את הכיס במשך שעות. בכל סוף גבעה הוא נתן לי יד ומשך אותי קדימה כדי להגביר מהירות. לרכוב בזוג זו מיומנות, כמו עוד מקצוע. צריך תקשורת, יש רגעי משבר, יש רגעים בהם צריך לעודד אחד את השני או לדעת לספוג עצבים. אבל כשזה עובד, והחיבור הוא טוב, אז לטעמי זה עוד נדבך שהופך את הרכיבה למשהו אחר. בתוך טור כמו הקייפ, יש מהכל: שמחה, אושר עילאי, קושי, עצבים, ובאמת צריך להכיל אחד את השני. תוך כדי התחרות גל כל הזמן אמר לי שאף אחד לא מחלק פודיומים בחינם, ואת הרוח הלא מתפשרת הזו הבאנו איתנו. עקפנו אחד את השני, דחפנו אחד את השני – והצלחנו.

10. והצלחת לחזור לשגרה אחרי ההתמודדות האינטנסיבית הזו? הקייפ אפיק שרף לי את העונה. ניסיתי לחזור להתאמן, אבל במשך כמה חודשים פשוט לא הצלחתי. אני חושבת שהגענו לקצה. רק לקראת האפיק ישראל התאוששתי.

11. איך את מסבירה את הפריחה שחווה עולם האופניים הישראלי בשנים האחרונות? בשנת 2004 נכנסו אופני ההרים לאולימפיאדה, ואז התחיל התחום לצבור תאוצה בעולם. לישראל הטרנד הגיע כמה שנים לאחר מכן, והיום זה מעבר לטרנד, זו תרבות. יותר אנשים עושים היום ספורט היום באופן כללי. רפואת הספורט הישראלית מתפתחת, תחומים כמו איש הברזל והטריאתלון מתפתחים, בתחרות הקפת הכנרת השתתפו 20 אלף איש. באופן כללי נראה שלאט לאט יש מעבר לתחרויות של מרחקים ארוכים בעצימות נמוכה, כמו המעבר מטריאתלון לאיש ברזל – אני חושבת שזה מדבר לכולם. המגמה הזו באה לידי ביטוי גם בתחרויות מרתון של אופני הרים.

12. כמו האפיק ישראל. כן. מדובר בתחרות שנמשכת שלושה ימים ומתפרשת על כ-100 קילומטרים ביום. ההשראה לעריכתה נולדה בעקבות הקייפ אפיק. גל יזם את התחרות, אני מספר 2 ויחד אנחנו מפיקים את האירוע שמאפשר לרוכבים בישראל לחוות את מה שחווינו בדרום אפריקה. זה הישג גדול מבחינתי. (לפרטים על אפיק ישראל 2015 ליחצו כאן >>).
13. את חובבת אקסטרים גם מחוץ לעולם האופניים? צנחתי ועשיתי רפטינג, אני בן אדם אקסטרימיסט. אפילו ניסיתי פעם להתקבל למירוץ למיליון בגלל המשימות בתוכנית.

14. על איזה אופניים את רוכבת היום? SUPERFLY FS 9.9 PROJECT1 והם מעבר לחלום. יש לי את האופניים האלה מפברואר ובכל פעם שאני עולה עליהם אני מתרגשת. אלה לא אופניים שהייתי יכולה להרשות לעצמי אם TREK לא היו נותנים לי אותם, הם שווים יותר מהאוטו שלי.

15. מה התקוות שלך לעתיד התחום בארץ? אני מקווה שענף אופני ההרים לא ידעך. המטרה שלנו היא להכניס רוכב לאולימפיאדה שתיערך בריו ב-2016, זה יכול להרים את כל הענף. אני גם מקווה שאפיק ישראל תעורר הדים בינלאומיים, תהפוך לתחרות מוכרת כמו הקייפ אפיק או הטראנס אלפ, ותעזור להפוך את ישראל ליעד לחובבי אופניים מכל העולם.