נולד לרכוב: ראיון עם גל צחור
הוא נולד מחדש פעמיים: פעם אחת בצבא ופעם אחת כשגילה את עולם האופניים וההדרכה. הוא מאמין שאנשים שעוסקים בספורט הם אנשים טובים יותר והוא אחד מרוכבי העלית המובילים בישראל. תפסנו את גל צחור לשיחה על רכיבה, הדרכה ועל הבייבי החדש שלו – EPIC ISRAEL

ספר לנו קצת על עצמך, בן כמה אתה ומאיפה? אני בן 41, ממושב בית אליעזר (סמוך לחדרה). אני אבא של איתמר בן ה-11 ושי בת ה-4. אני גם אבא של מועדון CCC ואבא של תחרות שנקראת EPIC ISRAEL.

 

מה היה המפגש הראשון שלך עם עולם האופניים? בתור ילד היה לי מאוד קשה לשבת. הייתי ילד די פרוע, מאוד פיזי ורכבתי המון. לא באופן מאורגן או בקבוצה, פשוט חייתי בחוץ ולקחתי את האופניים לכיוון האקסטרים. שברתי איברים, שברתי אופניים, ונהניתי מכל רגע. במהלך שירותי הצבאי, אז נולדתי מחדש בפעם הראשונה, הייתי מאוד פעיל. לאחר השירות הצבאי הבנתי שעבורי פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מאורח חיים שלם והתחלתי לחפש את הספורט “שלי”. היה לי חבר שהתאמן לימ”מ אז הצטרפתי אליו לריצות, אבל בשלב מסויים הבנתי שזה מוגזם. יום אחד חלף לידי רכב שעליו היו אופניים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא “וואו, כמה זמן לא רכבתי”. חזרתי הביתה ומצאתי את עצמי מזפזפ בין ערוצי הספורט השונים. ביורו-ספורט שידרו תחרות אופני הרים. מבחינתי זה הספיק. למחרת רכשתי זוג ראשון של אופני הרים – והתחלתי לרכוב, בהתחלה לבד אחר כך עם אנשים, ואז ב-1996 נסעתי לתחרות הראשונה שלי. בטפשותי נרשמתי לעלית, הקטגוריה הבכירה. הגעתי מקום אחד לפני האחרון, אבל נהנתי מכל רגע, החלטתי שכל שנה אתקדם – וכך באמת היה. בדיעבד הבנתי שמהרגע הראשון מעולם לא יצאתי לרכוב סתם – עבורי כל רכיבה היא אימון. לאט לאט התפתחתי כרוכב תחרותי וזנחתי את כל שאר העיסוקים שהיו לי עד אז. בחרתי להישאר עם האופניים, והרחבתי את עיסוקי סביב נושאים שקשורים בעולם זה בלבד.

ומשם באופן טבעי התקדמת להדריך? כן. בתואר הראשון למדתי חינוך מיוחד. כל מה שרציתי היה להוביל ילדים, למלא אותם. אם הייתי משחק בדמינגטון הייתי מוצא את דרכי לעולם החינוך כך, אבל מאחר ואופניים זה הכלי שדיבר אלי, הגעתי לתחום דרכם. בתקופת התואר הראשון היה לי רצון עז להוציא את תחום הריפוי בעיסוק אל מחוץ לחדרי הטיפולים, אל האוויר הפתוח, אל היערות. האמנתי אז, ואני מאמין גם היום, שכך ריפוי בעיסוק עובד הרבה יותר טוב – וזה מה שההדרכה בקבוצת CCC סיפקה לי, את האפשרות להוציא את הריפוי בעיסוק אל היערות.

ספר לנו על הילד השלישי שלך – מועדון CCC. בשנת 1998 התחלתי לאמן ברעננה את “דוושני רעננה”. בהמשך הצטרף אילן אידלסון, שכיום הוא שותפי לניהול המועדון ולאימון הרוכבים. החיבור בינינו היה מיידי. שנינו למדנו חינוך מיוחד, אילן התמקד בגיל הרך ואני במתבגרים, לשנינו הייתה את האהבה לאופניים. ראינו עין בעין בכל מה שקשור לפילוסופיית אימון ילדים. אילן, שצמח כרוכב תחרותי מילדות, הביא את הקשר ל-CTC שהיו נותני החסות שלו. CTC ביקשו לאגד את הרוכבים להם נתנו חסות, אנחנו רצינו להקים קבוצה ומועדון חצי מקצועני – וכך למעשה נולד מועדון CCC בפורמט שלו כיום. מועדון CCC, ראשי תיבות של City Cycling Club, מורכב מבית ספר לאופניים, מקהילת רוכבי אופניים מקצועית ומנבחרת המועדון. בבית הספר מתקיימים חוגי רכיבה לילדים. בקהילה חברים רוכבים אחרי צבא, ספורטאים שרוצים להתאמן במסגרת מקצועית וחברתית ומעוניינים ברכיבה תחרותית – בין אם הם משתתפים בתחרויות רשמיות ובין אם לאו. בנוסף, יש לנו את נבחרת המועדון – CCC TEAMבה חברים רוכבי עלית מתחום אופני הכביש והשטח. חברי הנבחרת חתומים בחוזה מסודר עם המועדון. אחד הסעיפים בחוזה שלהם כולל הדרכה של שעתיים בשבוע לחברי הקבוצה, והם אלה שמהווים את המודל לחיקוי עבור הרוכבים הצעירים שלנו כיום. עם השנים המועדון גדל מאוד, ואני עברתי מאימון הילדים לאמן את הבוגרים ואת רוכבי העלית. למעשה, מבחינתי לא היה “מעבר” מרכיבה בשביל עצמי להדרכה – ההדרכה כמעט הייתה התמריץ להמשיך בתחום. זו הייתה הלידה מחדש השניה שלי, עם גילוי האופניים. תוך כדי אימון וניהול בית הספר המשכנו, גם אילן וגם אני, להתחרות בחו”ל ובארץ ולהוביל משלחות של רוכבים צעירים. במהלך התקופה הזו ניצחנו אליפויות ורשמנו הישגים יפים על שם המועדון. השנה הגענו עידית שוב ואני למקום השני בטור היוקרתי ביותר לרוכבי אופני הרים בעולם – CAPE EPIC שנערך בדרום אפריקה.   

אחרי הישג כל כך מרשים – מה היעד הבא שאתה מסמן לעצמך? מבחינה תחרותית הדגש כרגע מבחינתי הוא על הרוכבים של CCC TEAM. אנחנו מתאמנים לקראת אליפויות הארץ, ואני מקווה שחלק מהרוכבים שלנו, כמו ים פוליאק שצמח אצלנו בקבוצה, יגיעו לאליפויות עולם. ברמה האישית, יעד משמעותי שהצבתי לעצמי היא לצלוח ברמה גבוהה מזו של שנה שעברה את EPIC ISRAEL.

EPIC ISRAEL KIA היא הבייבי החדש שלך? התחרות נולדה בראש שלי לפני הרבה שנים, בעקבות השתתפות ב-CAPE EPIC – טור אופני ההרים לזוגות הקשה בעולם. פעמיים השתתפתי בתחרות עם אילן אידלסון, ופעמיים עם עידית שוב. בכל התחרויות ליווה אותנו אבא שלי, גיורא צחור. הוא תמיד היה שם מאחורי הקלעים לעזור ולתמוך. הוא חווה בתור מלווה את מה שאנחנו חווינו בתור מתחרים – ושנינו נהננו מאוד ודיברנו על עריכת תחרות כזו בישראל. לפני כשנתיים אבי נדרס במהלך אימון אופניים שיגרתי. תוך 48 שעות מרגע פטירתו ידעתי ש-KIA EPIC ISRAEL יהיה מפעל ההנצחה שלי עבור אבי – מפעל הנצחה חי, בועט והכי מקצועני שאפשר. החתירה לשלמות זועקת מכל פינה באירוע, וחלק מזה בא לידי ביטוי בשיתוף הפעולה הטבעי עם CTC והשימוש במוצרים של TREK שמייצרים את אופני המרתון הטובים בעולם. אנחנו שואפים להפוך את EPIC ISRAEL לטור דה פראנס של אופני ההרים, שיתקיים מדי שנה בישראל.

ומה בעצם כוללת התחרות? התחרות תיערך בין ה-18 ל-20 בספטמבר 2014 ותצא מקיבוץ דליה, וישתתפו בה 700 רוכבים. הרכיבה מתבצעת בזוגות, והמתחרים רוכבים כל יום בין 6 ל-10 שעות כשהאתגר הוא לסיים את יום הרכיבה – זה קצת כמו לטפס על האוורסט כל יום מחדש.

בשנים האחרונות מורגשות התעוררות במודעות לתחומי הספורט ארוכי המשך. טריאתלונים, מרתונים, תחרויות איש הברזל, הפכו למונחים שגורים בלקסיקון הישראלי. איך אתה מסביר את זה? אני חושב שאנשים מחפשים משמעות. אנשים מבקשים למלא חלל שנפער אצלם, והרבה מוצאים את התשובה בספורט הישגי. ההתעסקות בספורט ממלאת. היא טוענת את האדם באנרגיות חיוביות, היא הופכת את המתאמן לשמח יותר, לסבלני יותר, להורה קשוב יותר ולבן זוג טוב יותר, אפילו למפרנס טוב יותר. מי שעוסק בספורט חש תחושת הגשמה. כל מה שמוכרים בסדנאות קואצ’ינג אפשר להשיג דרך עיסוק בספורט. ואם יש לך מאמן חכם, עם טיפה יותר עומק, הוא יודע לתווך עבורך את הביצוע והתוצאה לתחושת ההגשמה הזו. העיסוק בספורט הישגי, אפי, מעלה את הרף. צליחת תריאטלון, מרתון או תחרות רכיבה על אופני הרים בת 3 ימים היא סוג של סיפור גבורה. מכאן השם “EPIC” לתחרויות האופניים הללו, בהן הדגש עבר ממדידת זמני הגעה לאתגר שבעצם סיום התחרות. רכיבה על אופני הרים לא נמנית על ענפי ספורט הסיבולת הקלאסיים, כי יש בה הרבה שינויי קצב, אך תחרויות ה-EPIC למיניהן מכניסות גם את תחום אופני ההרים לענפי הסיבולת.

את מי אנחנו צפויים לפגוש בתחרות? ל-ISRAEL EPIC יגיעו רוכבים מהעולם ומישראל, רייסרים אמיתיים ותיירי אופניים. אנחנו גם מביאים 12 זוגות עיתונאים שיסקרו את התחרות ויכתבו עליה בערוצי התקשורת המרכזיים בעולם. בשנה שעברה זוג רוכבי עלית מ-CCC ניצחו את הטור, וגם השנה צפויה נוכחות מסיבית של רוכבים מהמועדון.

  

ולקינוח: מה התקוות שלך לעתיד התחום בארץ? כל הזמן יש התבכיינויות על ההכרה הלאומית, על חלוקת עוגת התקציב – על הרבה מאוד נושאים מסוג זה. אני דווקא חושב שהענף מתקדם משנה לשנה. אני חושב שיש הרבה יותר רוכבים שמתאמנים ומטיילים. אני חושב שאופניים, וספורט בכלל, הופכים לחלק מהתרבות ומתרבות הפנאי שלנו – ואני מאחל לנו שאכן כך יהיה, ושהספורט יהפוך לחלק מהיום יום שלנו. מאחר ואני חושב שאנשים שעוסקים בספורט הם פחות אלימים, יותר רגועים ובעלי משמעת עצמית גבוהה יותר – זו תקוותי.