"להגשים חלומות זה לא משעמם אף פעם"- ראיון עם חנוך רדליך

"להגשים חלומות זה לא משעמם אף פעם"

הוא חי ונושם אופניים, יש לו חיבה למרחקים ארוכים במיוחד והוא לא מפסיק לחפש את האתגר הבא. תפסנו את חנוך רדליך לשיחה על שני גלגלים – ועל כל מה שמסביבם

ספר לנו קצת על עצמך: בן כמה אתה ומאיפה? אני בן 33, מתגורר בשדי חמד בשרון. נשוי למורן ואב לאורי הקטנה, בת 4.

מה היה המפגש הראשון שלך עם עולם האופניים? התחלתי לרכוב על אופני הרים בשנת 1993, כשהייתי בערך בן 12.5. הייתי ילד שמנמן והחלטתי שאני רוצה לרדת במשקל. האופניים הראשונים שלי היו, באופן נבואי כמעט, TREK 830 מפלדה ונסעתי בשדות במטרה לרזות. בהמשך התחלתי לטייל, ואבי הצטרף אלי. קניתי אופניים טובים יותר, וחרשנו את הארץ מכל הכיוונים. צריך לזכור שבאותה תקופה הענף היה בחיתוליו. להיכנס עם טייץ של רוכבים למכולת לא הייתה חוויה נעימה כל כך… ב-1997 השתתפתי בתחרות הראשונה שלי, סובב סדום. התוצאות היו די טובות, אבל לא חזרתי להתחרות עד 2003.

IMG_2008

באותה שנה, לאחר השירות הצבאי, אתה עולה מדרגה כרוכב. זה היה אחרי הטיול הגדול, חזרתי מטיול לארה"ב והחלטתי שאני רוצה להתאמן. בהתחלה התאמנתי לבד, בהמשך הצטרפתי לרוכבי תל אביב, וב-2004 חברתי לקבוצת CCC תחת גל צחור ואילן אידלסון. ב-2005, אחרי שהשגתי תוצאות טובות וביליתי את כל העונה על הפודיום, הפגישו אותי עם אריה ואמיר פרזנטי ומאז, כבר עשור ש-CTC הם ספונסרים שלי.

ה"לבד" הזה ליווה אותך לא מעט. תמיד חיפשתי להיות שונה, לעשות דברים אחרת. אחרי שהתחרתי בארץ בין השנים 2003 ל-2005 רציתי משהו חדש. אמיר פרזנטי עזר לי להצטרף לקבוצת TREK האמריקאית ואז חילקתי את הזמן, במשך 4 עונות, בין ישראל לארה"ב. במשך חצי שנה התגוררתי בישראל, ובמשך חצי שנה הסתובבתי בארצות הברית בקראוון, מתחרות לתחרות, מחוויה לחוויה. הקדשתי את כולי לאופניים. אז למדתי להיות לבד, יכולת שתרמה למה שאני עושה היום עם האופניים. את הקבוצה של TREK פגשתי בתחרויות, ובשאר הזמן היינו רק האופניים, הקראוון ואני. חציתי את ארה"ב וקנדה, מצפון לדרום, ממזרח למערב, חוויתי חוויות בלתי רגילות, רוב הזמן לבדי. לפעמים לא שוחחתי עם איש במשך שבועות. אהבתי את זה מאוד.

לאן המשכת מההרפתקה האמריקאית? תמיד ניסיתי להיות חלוץ בתחומים שונים. זה התחיל בסינגל ספיד, תחום אליו נכנסתי די מוקדם. ב-2006 נפתחו תחרויות סינגל ספיד בארץ. השתתפתי בהן וניצחתי. ב-2008 התחרויות של ה-Ultra endurance עשו עליה והשתתפתי גם בהן. הצ'ימיצ'ורי, תחרות של 160 ק"מ במדבר, הפכה להיות תחרות הבית שלי. מתוך שש הפעמים בהן היא נערכה ניצחתי ב-4 תחרויות. לאט לאט נכנסתי לתחום של מרחקים, ושוב חזר העניין של הלבד. חשוב לי להיות בקצב שלי, כשאף אחד לא דוחק בי, מלבדי. המשכתי משך לתחרויות של 230 ק"מ ו-400 ק"מ ובמקביל המשכתי עם הסינגל ספיד. ב-2011 התחרתי באליפות העולם בסינגל ספיד שנערכה באירלנד, והגעתי למקום ה-6, אך הרעב למרחקים לא שכך והמשכתי לאתגר הבא: ה-Tour divide. זו תחרות אופני ההרים הארוכה בעולם, והיא לוקחת את המשתתפים מקנדה עד מקסיקו, מסע של למעלה מ-4000 ק"מ עם כל הציוד על האופניים. התכוננתי לתחרות הזו במשך תקופה ארוכה, כולל אימונים מטורפים של למעלה מ-50 שעות רכיבה בשבוע. התנאים שם היו קשים מאוד, ואחרי הליכה של שעות בשלג כבד נפצעתי בגידי אכילס. הדלקות לא איפשרו לי להמשיך להתחרות, וחזרתי לארץ מאוכזב מצד אחד, אך עם רצון עז להבין היכן הבעיות, ולהמשיך עם אופי הרכיבה הזה.

IMG_0999

לאתגר הגדול הבא לקח קצת זמן להגיע. ניסיתי לייצר לעצמי אתגרים. עשיתי "צ'ימיצ'ורי כפול" – כלומר רכבתי את המסלול הלוך ושוב… בשנה שעברה, לאחר שהכריזו על ה-HLC, תחרות בסגנון ה-Tour Divide בישראל, סימנתי את המטרה. התכוננתי במשך תקופה ארוכה, עבדתי על המגרעות שלי, הצטיידתי היטב – ולאחר 6.5 ימים של רכיבה רצופה ניצחתי את ה-HLC בפעם משמעותי משאר הרוכבים.

איך נערכים לרכיבה אינטנסיבית בסגנון זה? קבעתי לעצמי סדר יום: בין 17 ל-19 שעות רכיבה ביום, שינה קצרה ויקיצה מוקדמת. רכבתי בערך 210 ק"מ ביום בממוצע – חוויה בלתי נשכחת. אני כל הזמן מחפש אירועים שישלימו לי את הרעב למרחקים. לפני חודש יצאתי ל-24 שעות הקפה של ראש ציפור. אני מתכונן שוב ל-Divide Tour ומחפש ספונסרים שיצטרפו ל-CTC ולרודי פרוג'קט במימון ההשתתפות.

אין רגעים של שגרה, אפילו של שעמום בימי רכיבה ארוכים כל כך? להגשים חלומות זה לא משעמם אף פעם. אם אני בתקופת אימונים ארוכה אני מתבל אותה בעיסוקים נוספים: אני מתחרה ברכיבה אגרסיבית על סינגל ספיד בליגת האול מאונטיין, אני מדריך ומאמן במשרה מלאה, אני כותב במגזינים, בוחן אופניים וציוד, וכל הזמן מחפש את האתגר הבא.

IMG_0988

הדחף לצאת דופן ליווה אותך תמיד? זה קו מנחה בחיי. כיום הדחף הזה מנותב לרכיבה. אני חי ונושם אופניים. בלילה אני חולם על הרים רחוקים ועל אכילה תוך כדי רכיבה בנופים מדהימים. אני אדם תחרותי, אבל במידה. עם השנים גיליתי שקשה לי קצת עם לחץ של קרוס קאנטרי. אני לא תוקפני מספיק כדי להיות אלוף במובן הפשוט של המילה, והצורך שלי לעשות דברים באופן ייחודי הוא סוג של בריחה מהתחרותיות במובן הרגיל של המילה.

שילוב ההדרכה בקריירה שלך בא לך בטבעיות? מאוד. בימים בהם גרתי אצל ההורים ורק רציתי להתחרות ההדרכה היתה הכנסה צדדית, ולאט לאט היא תפסה את מרכז הבמה. אני מדריך לפחות 11 פעמים בשבוע, ונמצא על האופניים משהו כמו 25 עד 35 שעות בשבוע – למעשה אני לובש טייץ יותר מאשר מכנסיים רגילים. אני אוהב להדריך ונהנה להעביר ידע הלאה. מעולם לא עסקתי במשהו מחוץ לעולם האופניים. היום אני יכול לומר בפה מלא שאני עובד במה שאני אוהב, אלא אם כן תופסים אותי בשעות הבוקר המוקדמות, אז קצת יותר קשה לי… אני מדריך קבוצות שלי שנקראות HR Team, וחברתי לדרור פקץ' ויחד הקמנו את TREK HD – קבוצה שנועדה לתת מענה לרוכבים שרוצים להתחרות באיגוד האופניים מבלי להיות חברים בקבוצה קבועה. אכסניה לרוכבים שלא רוצים ללכת בתלם. מלבד זאת, אני מאמן גם בפנימיית עלומים בכפר סבא, פנימיה לנוער בסיכון. לראות את החיוך שלהם כשהם מגיעים להישגים חדשים שווה לא מעט סיפוק עבורי.

מה הופך מאמן למאמן טוב? מאמן טכני טוב מתרגם למילים מה שרוכבים לא יודעים לנסח לעצמם – איזה תנועות הם עושים נכון ואיזה לא. מאמן טכני טוב יודע לנתח תנועה, להסביר אותה ולעבוד על שיפורה. בכל מה שקשור לתוכניות אימונים, אני מעודד את הרוכבים שלי להתחבר להרגשה שלהם, להכיר את הצריבה הקטנה ברגליים, להבין מה היא אומרת, ואיפה בדיוק צריך ללחוץ. זה אופי הרכיבה שלי, וכך אני מאמן.

IMG_1451

איזה הישג של חניכים שלך עשה אותך גאה במיוחד? הקבוצות שלי הן לא תחרותיות, הן קבוצות של רוכבים שרוצים לשפר כושר ויכולות טכניות. אני גאה בכל הרוכבים שלי, מבוגרים וילדים, שלוקחים זמן להשקיע במשהו שהם אוהבים. אני גאה באנשים מבוגרים שקמים ב-5 בבוקר כדי להספיק לרכוב במשך שעתיים – ללא מטרה תחרותית. זה בעיני הישג.

מה התקוות שלך לעתיד התחום בארץ? הייתי שמח אם יהיו עוד ועוד אנשים שיכנסו לתחום ה-Ultra Endurance. זה תחום קשה שדורש הצבת מטרות רחוקות מאוד, תרתי משמע, אבל הוא מביא להגשמה עצמית משמעותית. מלבד זאת, הייתי שמח אם יותר ויותר רוכבים יבינו ששיעור או שניים אצל מאמן טכני, ולא משנה מי הוא, יעשה הבדל אדיר ברמת הרכיבה שלהם, הרבה יותר מכל ציוד.

ולקינוח? אני רוצה לומר תודה גדולה לאשתי שתומכת כשצריך ומוותרת כשצריך ותמיד שם, ולספונסרים שלי – CTC, רודי פרוג'קט וגארמין ישראל – שתומכים בי ומלווים אותי כבר שנים, למרות כל השטויות שלי.

IMG_2098

 

קרדיט לתמונות- חנוך רדליך.

Comments (2)

  1. Eran De-beer

    אישיות מדהימה
    השתתפתי בהדרכות של חנוך- כיף גדול ומחכה להדרכה הבאה

  2. malleritay

    אדם נדיר וצנוע. כן ירבו כתבות כאלו, כי מגיעה לחנוך כל טיפת פרגון לתמיכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניווט

קטגוריות