יום למחרת התחרות אתה לא זוכר את הקשיים רק את הדברים הטובים- ראיון עם אריאל הלר מקבוצת MYWAY

הוא מעדיף קריאה על ספורט; הוא מפספס לפעמים אימונים בשבתות כדי להיות עם הילדים; ומהרגע שהפנים שהכל עובר, רגעי המשבר שלו תוך כדי תחרויות נראים אחרת לגמרי. אריאל הלר, מייסד קבוצת My way, עונה על השאלון של CTC

ספר לנו קצת על עצמך: בן כמה אתה ומאיפה? אני בן 46, אב לשלושה ילדים – הגדולה בצבא ויש לי עוד בת שנולדה ממש לא מזמן. כיום אני מתגורר בגבעתיים, במקור נולדתי וגדלתי בקיבוץ דתי, בארות יצחק.

מה היה המפגש הראשון שלך עם עולם האופניים? המפגש הראשון הרציני היה דרך אחי, שאמר לי שהוא מתכוון להשתתף בטריאתלון ושאל אם אני רוצה להצטרף. שכרתי אופניים מחנות, ולמחרת עשיתי טריאתלון אולימפי מלא – וכך התוודעתי לאופני כביש. מאחר והייתי שחיין ומאחר ובשנה האחרונה שלי בצבא שימשתי כמדס"ניק בצנחנים, לא היו לי בעיות עם השחיה או עם הריצה. הדבר היחיד שידעתי שאני צריך לשפר זה הרכיבה, ועבדתי עליה הרבה בהתחלה. ככל שהשתפרתי עם האופניים השתפרתי בטריאתלון.

אז האופניים הם התחום הפחות מועדף עליך כיום בתחרויות? לשמחתי אני אוהב את כל התחומים באופן זהה – כמו את הילדים שלי. לכל תחום יש את היתרונות והחסרונות שלו. אני מאוד נהנה מהרכיבה, מהאלמנט הטיולי. עשיתי את הטראנס אלפ ברכיבה, רכבתי עם הקבוצה שלי חמש פעמים מראש הנקרה לאילת. אני נהנה מהמסעות הארוכים, מהטיפוס, מלראות מקומות.

unnamed (1)

*קרדיט לתמונה- טלי שיאצו

בפברואר 2015 השתתפת בתחרות אולטרה מן בפלורידה. לטובת מי שלא מכירים נפרט שמדובר בתחרות הכי קשה בתחום של המרחקים הארוכים, שכוללת 10 ק"מ של שחיה, 425 ק"מ של רכיבה ו-84 ק"מ של ריצה. מה עושים כדי להיכנס למצב המנטלי המתאים לפני תחרות בסדר גודל כזה? קודם כל זה עניין של תרגול, ולכן עשיתי את ה-200 קילומטר בראש ציפור. מבחינה מנטלית אני מתאמן על כניסה למצב של שעמום, של שמירה על קצב אחיד לאורך זמן רב. בתרגול בראש ציפור אתה משתעמם, אין לך ברירה. אתה מסתובב עוד ועוד סיבוב, ומרגיל את הראש לעניין המנטלי. שבוע לאחר מכן עשיתי את המסלול בראש ציפור שוב, כדי לראות שההצלחה לא הייתה חד פעמית. ממש לפני התחרות, השיטה שלי היא בעצם לדעת, להבין, שכמה שזה נשמע באנלי – הכל עובר. יום למחרת התחרות אתה בכלל לא זוכר את הקשיים, רק את הדברים הטובים. תוך כדי, תמיד יש משברים וכשמגיע המשבר חשוב לזכור שהוא יגמר, שבחיים הכל עובר. זו ההכנה שלי – לדעת שהקושי יגיע, ולדעת שהוא יעבור. את זה לומדים מניסיון. בפעם הראשונה שאתה משתתף בתחרות ומגיע רגע השבירה אתה בשוק. אף פעם לא נתקלת בזה בעבר, ובכל פעם המשבר יכול להיות יותר קשה, ובכל פעם אתה מופתע מחדש כשהוא מגיע. אבל כשאתה עושה את הדברים הכי קשים כל הזמן אתה יודע שאין הפתעות. המצב הכי בעייתי עבור מתחרה הוא הלא נודע, וכיום אין לי דבר כזה, אלא אם כן מדובר בבלת"ם, ותקרע לי השרשרת ולא אדע מה לעשות – אבל זה עוד לא קרה לי. הידיעה שיש לי את היכולת להתגבר על רגעים של קושי גדול מקלה ומשרה ביטחון.

היית אומר שהגיל מהווה יתרון בתחרויות שדורשות סיבולת מנטלית לאורך זמן? זה עניין של ניסיון ולא של גיל, למרות שבדרך כלל ניסיון בא עם השנים. בעצם לאדם מבוגר אין הרבה אפשרויות בחירה. הוא לא יכול להשתתף בתחרויות מהירות וקצרות, כי עם הגיל הוא הופך כבד ואיטי יותר, אז הוא בורח ללונג דיסטנס – שם התחום המנטלי יותר דומיננטי מהתחום הפיזי, ושם הוא יידע איך להתמודד כי יש לו את הניסיון. יש חריגים, צעירים עם כח מנטלי מאוד חזק שיודעים לעבוד גם במהירות, והם בעצם המקצוענים, ומאידך יש גם את המבוגרים שיכולים לשמור על מהירות מצד אחד ויש להם חוזק נפשי מצד שני. אלה המעטים ששורדים בגיל מבוגר ומגיעים לתוצאות מאוד איכותיות גם אז. אני הבנתי מזמן שלא אהיה אלוף העולם ולא בן 18, ואני משתדל כמה שיותר ליהנות ולא להיות הישגי.

איך מתמודדים עם נפילת המתח ועם החזרה לחיים הרגילים אחרי תחרות תובענית כמו אולטרה מן? עם התחרויות והניסיון אתה מתרגל והכל עובר לידך, אבל בפעמים הראשונות אתה באמת נכנס למצב של ריקנות. יש אנשים שחווים פוסט מרתון סינדרום, עם ריקנות ודיכאון, כמו נשים אחרי לידה. אני מלמד את המתאמנים שלי לחשוב על היעד הבא שלהם עוד לפני התחרות. שהיעד הבא יהיה ריאלי, אבל שידעו מה הם הולכים לעשות בשנה הקרובה, לפחות, מבחינת ההיררכיה של הזמנים ואז לא נופלים לשום מקום. הם יודעים שיש להם חודש מנוחה לפי התוכנית, ואז עולים בהדרגה, עובדים על מהירויות – והכל לקראת תחרות שתהיה בעוד 4-3 חודשים. מה שבאמת חשוב להבין בעולם של אנשי ברזל ומרחקים ארוכים, זה שמדובר באורח חיים לא רק בתחרות אחת. תחרות היא בונוס של האימונים, של אורח החיים הזה. להיות איש ברזל זה לא להתחרות פעם אחת ולעשות קעקוע, ואז לחזור לאכול צ'יפס ושווארמה ולהשמין. להיות איש ברזל אומר לשמור על אורח חיים ספורטיבי, גוף בריא, תזונה נכונה. במילים אחרות – לא להיות עצלן. מי שלא שומר על אורח החיים הספורטיבי כל הזמן חוטא למטרה, גם אם יש לו קעקוע של איש ברזל על הרגל.

11251289_10153340718053331_4223339176487628141_n

*קרדיט לתמונה- צחי פינקלשטיין

אתה מצליח לשמור על אורח החיים הספורטיבי כל הזמן או שאתה חוטא מדי פעם? אני לא מחליק אף פעם כי אני לא פאנט. אני אדם נהנתן, שאוכל בערך הכל. אני נהנה מהחיים, יוצא לבלות, שותה אלכוהול פה ושם, לפעמים ישן עד מאוחר, אפילו מפספס אימון בשבת מדי פעם כדי להיות עם הילדים. כשאני מדבר על תזונה בריאה אני לא אומר לא לאכול גלידה או לא לשים סוכר בקפה – רק לשמור על מידה. אם שבוע שלם לא התאמנתי אוריד בכמות הפחמימות. אני דוגל בזה שהכל צריך להיות יחד והכל צריך להיות בפרופורציה – גם מבחינת כמות האימונים ורמת הסבל וגם מבחינת התזונה.

מתי החלטת שאתה רוצה להפוך להיות מאמן? אחרי שהשתתפתי בפעם הראשונה בתחרות איש הברזל, בשנת 2007. הבנתי שאני כל כך נהנה מזה, מתעסק בתחום ודוגל בו כאורח חיים. כל אלה בשילוב של גיל 40, בשילוב העובדה שבמשך 15 שנה הייתה לי חנות ספרים ורציתי לעשות שינוי – אז החלטתי לצד גידול הילדים וניהול החנות גם לנסות להיות מאמן, ועשיתי קורס. אבל ההחלטה הרצינית התקבלה לאחר ששניאור חשין נהרג בתאונת פגע וברח ביולי 2011. באוגוסט פתחתי קבוצה שנקראה "החברים של שניאור", מפה לאוזן החבר'ה שלו שמעו עליה, והגיעו יותר מ-100 איש לעשות את מרתון טבריה. היו לי 3 או 4 חודשים לאמן אותם, 90% מהם עם אפס ניסיון, לרמה של מרתון. לא מיהרנו, עבדנו בהנאה, כולם יחד. הם כל כך נהנו, וכל כך פירגנו וכולם סיימו בהצלחה מרובה, ואמרו לי שכדאי לי לפתוח קבוצה משלי ולא לעבוד בשביל מישהו אחר. כמעט תמיד הייתי עצמאי. פתחתי את חנות הספרים שלי בגיל 26, הקמתי פעם בית קפה. אני לא ממושמע לאחרים. גם בצבא לא אהבתי שנותנים לי פקודות, תמיד אהבתי לעשות דברים בעצמי. השלב בו אימנתי בקבוצה בניהול מישהו אחר היה סטאז' ואז החלטתי שאפתח קבוצה משלי. סגרתי את חנות הספרים ובינואר 2011 הקמתי את My Way, אליה הצטרף אלי גם גווין קנינג – אוטוריטה בתחום של אולטרה מרתונים ואיירון מן, שהפך לשותפי. מהר מאוד הקבוצה הפכה להיות לחמניה לוהטת והצליח לנו, כי אנשים מיד קלטו את הראש שלנו והבינו שמה שחשוב לנו זו ההנאה. אנחנו מאמינים שמי שנהנה מגיע בסופו של דבר לתוצאות יותר טובות, ולכן הוא יתמיד לאורך זמן – ויגיע לתוצאות עוד יותר טובות. זה לא בום וגמרנו – זה הופה ונשארנו.

11025144_10153185968158331_5871081195887971439_n

*קרדיט לתמונה- אורי טאוב

אם היית צריך למנות שלושה שיאים מקצועיים מרכזיים מתחילת דרכך ועד היום – מה הם היו? השיא הראשון זה להביא את "החברים של שניאור" למרתון. שם נרשם שינוי דרך מבחינתי. השיא השני הוא תחרות איש הברזל הראשונה שהשתתפתי בה, שגרמה לי להבין המון דברים על עצמי, וההיכרות עם אנשים חדשים פתחה בפני עולם חדש. השיא השלישי הוא ההשתתפות באולטרה מן. היה לי חשוב למצב את עצמי ברמות הכי גבוהות של עולם המרחקים הארוכים. היום הרבה יותר אנשים משתתפים באיירון מן, ומקצועית הייתי חייב למצב את עצמי גבוה יותר, כדי שיהיה לי יתרון יחסי על פני השאר.

מה השיא הבא אותו אתה רוצה לשבור? יש לי עוד כמה חובות לעצמי. אני רוצה להתפתח מבחינה עסקית, לקחת את הקבוצה לשיא מהמקום הזה ולהתחיל להרוויח כסף. יש לי ארבעה ילדים שצריך לדאוג להם. בעצם, לנסות לשבור עוד ועוד שיא זו בריחה מהמציאות. אחרי תקופה ארוכה שבה עשיתי בעיקר בשביל הנפש וההנאה, עכשיו הזמן להתחיל להתמודד עם הקשיים של החיים.

אם לא היית עוסק בספורט מה היית עושה בחייך? אולי הייתי סופר או תסריטאי. אני אוהב את מה שקשור לעולם הדמיון. יש לי שתי אהבות בחיים: קריאה וספורט, ואנשים לא מאמינים שאני אוהב לקרוא יותר משאני אוהב להתאמן, אבל אני לא הולך לישון בלי לקרוא ספר.

מהרגע שהבנת שנדבקת בחיידק – מה היה זוג האופניים הראשון שממש חלמת עליו? האהבה הראשונה שלי הייתה אדי מרקס, שמאוד אהבתי והיה לי קשה להיפרד מהם. היום, אני מנסה בתחרויות כל מיני אופניים, ואני תמיד נהנה לחזור ל-Project 1 מסדרה 6 בצבעים של הקבוצה שלי – ורוד ושחור. אלה האופניים האהובים עלי עכשיו. הם נוחים לי, אני יכול לרכוב עליהם שעות על גבי שעות בלי להרגיש שום דבר בשום מקום.

מה התקוות שלך לעתיד התחום בארץ? קודם כל העניין של הקבוצה המקצועית שמצליחה ויוצאת לטורים עולמיים מבורך, אני חושב שזה מצעיד את הענף למקומות טובים. מעבר לזה, אני מקווה שיהיה לנו רוכב רציני, ברמה ממש גבוהה, שישתתף בטור דה פראנס. זה מה שיעזור לתחום להתפתח וזו התקווה שלי.

1062620_10151711756358331_808373800_n

Comments (1)

  1. איציק ביטרן

    איש ברזל אין ספק אבל לב זהב וכיף לרוץ איתו , רצתי איתו כשאימן את החברים של שניאור וזו הייתה חויה חד פעמית בחיים ואני רץ איתו בקבוצה אימונים קשים אבל אף אחד בקבוצה לא רוצה להחמיץ אימון , מזה 5 שנים שאני רץ בקבוצת ריצה שלו , בקיץ בחורף ובכל מזג אוויר, בגשם , ובתקופה שנזרקו מעזה על תל אביב קאסמים, שום דבר לא עצר אותו להמשיך מאימון איש ברזל אמרתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניווט

קטגוריות